הגנת הצרכן בקנדה

הגנת הצרכן בקנדה מתחלקת בין שכבות שונות של ממשל. המחוזות והטריטוריות מסדירים חוזים צרכניים יומיומיים רבים, ואילו החוק הפדרלי עוסק בנושאים כגון תחרות, שירותים פיננסיים מסוימים, תקשורת ובטיחות מוצרים. חוזה צרכני יכול להיכרת בחנות, באינטרנט, בטלפון או בביתו של אדם. אופן הרכישה עשוי להשפיע על חובות גילוי המידע, זכויות הביטול והסעדים הזמינים. ככלל, אסור לעסקים להשתמש בפרקטיקות שקריות, מטעות או בלתי הוגנות. יש להציג בכנות מידע חשוב על המחיר, חיובים חוזרים, מאפייני המוצר, מגבלות ומשך החוזה. אחריות היא התחייבות בנוגע למוצר או לשירות. היא עשויה להינתן בידי המוכר או היצרן, ובמקביל החוק עשוי להעניק הגנות שאינן תלויות לחלוטין בתעודת אחריות כתובה. בקנדה אין זכות כללית ובלתי מוגבלת להחזיר כל רכישה לא רצויה. מדיניות החנות והכללים במחוז או בטריטוריה רלוונטיים, אך מוצרים פגומים, מכירות מטעות וסוגים מסוימים של חוזים עשויים להקנות סעדים משפטיים. רכישות באשראי ומינויים מתחדשים עשויים להיות כפופים לחובות גילוי ולכללי ביטול נוספים. על הצרכנים להבחין בין עצירת תשלום, ביטול חוזה, ערעור על עסקה בכרטיס ופתרון החוב שבבסיס העניין. מוצרים לא בטוחים עשויים להיות כפופים לדיווח בטיחותי, לאזהרות, לפעולות מתקנות או להחזרות מוצרים. צרכן צריך להפסיק להשתמש במוצר שנראה מסוכן ולשמור את הפרטים המזהים ואת הראיות לבעיה. תלונה מופנית בדרך כלל תחילה לעסק. אם העניין אינו נפתר, אפשר לפנות למשרד צרכנות מחוזי או טריטוריאלי, לרגולטור ענפי, לנציב תלונות הציבור, להגיש מחלוקת על תשלום או לפנות לבית משפט לתביעות קטנות (small claims court). דיני הגנת הצרכן יכולים לתקן פרקטיקות בלתי הוגנות ולתמוך בשווקים בטוחים יותר, אך הם אינם מבטלים כל עסקה גרועה ואינם מבטיחים החזר כספי מיידי. הראיות, תנאי החוזה, תחום השיפוט והפעולה במועד משפיעים על התוצאה.