שפות בצרפת

צרפתית היא השפה הרשמית בצרפת והשפה המשותפת שבה משתמשים המינהלים הלאומיים והמקומיים. היא גם שפת ההוראה העיקרית בבתי הספר והשפה המקובלת בחוזים, בתקשורת עם שירותי בריאות, בשירותים ציבוריים וברוב מקומות העבודה. צרפתית מדוברת יומיומית עשויה להישמע שונה מצרפתית כתובה ומוקפדת. מהירות, ביטויים לא־רשמיים, קיצורי מילים ומבטאים אזוריים עלולים להקשות על שיחות אמיתיות גם למי שמבין שיעור מספר לימוד. בצרפת יש גם שפות אזוריות ותיקות, ובהן ברטונית, קורסיקנית, בסקית, צורות של אלזסית, קטלאנית, זנים של אוקסיטנית ואחרות. מידת הנוכחות וההוראה שלהן משתנה ממקום למקום, וצרפתית נותרת נחוצה להתנהלות מול רוב המוסדות. שפות רבות אחרות מדוברות במשפחות ובקהילות ברחבי צרפת. שמירה על שפת הבית עשויה לתמוך בקשרים משפחתיים, בזהות ובלמידה, ואינה מונעת מילד או ממבוגר לפתח שליטה טובה בצרפתית. קורסי צרפתית לאנשים ששפתם העיקרית אינה צרפתית מכונים לעיתים «français langue étrangère», או «FLE». קורסים עשויים להתמקד בחיי היומיום, בקריאה ובכתיבה, בתעסוקה, בלימודים או בהכנה לתעודת שפה. «DELF» ו־«DALF» הן תעודות מוכרות המעידות על רמות שליטה בצרפתית. קיימים גם מבחנים וסוגי הוכחה אחרים, ולכן על הלומדים לברר תחילה מה בדיוק דורשים בית ספר, מעסיק או רשות מנהלית. ילדים בדרך כלל לומדים צרפתית בבית הספר, וייתכנו סידורים נוספים לתלמידים שזה עתה הגיעו. על המשפחות לשתף מידע על לימודים קודמים, אוריינות ושפות שכבר מדוברות, כדי שהתמיכה תתבסס על היכולות האמיתיות של הילד. מבוגרים יכולים ללמוד בשיעורים, בקבוצות שיחה, בספריות, בעמותות, בהכשרה במקום העבודה, בתרגול מקוון ובמגע יומיומי עם השפה. שגרה משולבת יעילה לעיתים קרובות יותר מהסתמכות על לימוד דקדוק בלבד. ידיעת שפה עשויה לפתוח גישה לחברים, לעצמאות, לחינוך ולעבודה, אך ההתקדמות אורכת זמן. חשש מטעויות, מספר מוגבל של מקומות בקורסים, לוחות זמנים לא סדירים ואוריינות חלשה בכל שפה עלולים ליצור חסמים הדורשים תמיכה מתאימה וסבלנית.