אמנות בישראל

האמנות בישראל התפתחה מתוך מסורות מקומיות, מוסדות מודרניים, הגירה וקשרים עם האזור והעולם. אי אפשר לצמצם אותה לסגנון לאומי אחד. אמנים חזותיים יוצרים בציור, פיסול, צילום, מיצב, וידאו, איור, קרמיקה ומדיה דיגיטלית. בצלאל הוא שם בעל חשיבות היסטורית בתחום החינוך לאמנות ולעיצוב, אך יצירה מתפתחת גם בבתי ספר רבים אחרים, בסטודיות ובקהילות. ספרות נכתבת במיוחד בעברית ובערבית, וגם בשפות של קהילות מהגרים. שירה, רומנים, ספרי ילדים, זיכרונות ומופעי ספוקן וורד עוסקים הן בחיים הפרטיים והן בשאלות ציבוריות. המוזיקה נעה בין שירה דתית ומסורות אזוריות לבין מוזיקה קלאסית, פופ, רוק, היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית וניסיונית. מוזיקאים משלבים לעיתים קרובות כלים, מקצבים ושפות ממקורות תרבותיים שונים. תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה הם מרחבים מרכזיים לסיפור סיפורים. יצירות עשויות להציג מתחים במשפחה, הומור, מלחמה, אי שוויון, הגירה, אמונה ויחסים בין קהילות. המחול כולל צורות עממיות, קהילתיות, בימתיות ועכשוויות. ריקודי עם ישראליים הם מסורת חברתית מוכרת, ואילו להקות מקצועיות ואמנים עצמאיים משתמשים בתנועה בדרכים מגוונות. לאמנות הפלסטינית בישראל יש מוסדות, קהלים, היסטוריות ודיונים משלה. אמנים בני מיעוטים עשויים ליצור מתוך זהויות מקומיות, לאומיות, אזוריות ובינלאומיות, ולאו דווקא לקבל תווית אחת. מוזיאונים, גלריות, מרכזי תרבות, פסטיבלים, בתי ספר, רחובות ומרחבים מקוונים מנגישים אמנות. הנגישות וההכרה אינן שוות, משום שמימון, גאוגרפיה, שפה, פוליטיקה וכוח מוסדי משפיעים על השאלה אילו יצירות זוכות לחשיפה. אמנות מאפשרת לפגוש חוויות קשות בלי לדרוש הסכמה מיידית. חשוב גם להכיר במגבלותיה: יצירת אמנות אחת מבטאת נקודת מבט, אך אינה מסבירה קהילה שלמה.