פוליטיקה בקנדה

קנדה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, מונרכיה חוקתית ופדרציה. האזרחים בוחרים נציגים, הממשלות חייבות לשמור על תמיכה פוליטית, וכללים חוקתיים מגבילים את אופן השימוש בסמכות הציבורית. הכתר (Crown) הוא המקור הרשמי של הסמכות המבצעת. המלך מיוצג ברמה הפדרלית בידי המושל הכללי (governor general), ובכל פרובינציה בידי סגן המושל (lieutenant governor), בעוד שמנהיגים נבחרים מנהלים בדרך כלל את הממשלה בהתאם למוסכמות חוקתיות. הפרלמנט הפדרלי מורכב מהכתר, מבית הנבחרים (House of Commons) ומהסנאט (Senate). הבוחרים בוחרים את חברי בית הנבחרים, ואילו הסנאטורים מתמנים. חוקים פדרליים מוצעים דורשים בדרך כלל אישור במסגרת ההליך הפרלמנטרי והסכמה מלכותית (royal assent). ראש הממשלה מוביל את הממשלה הפדרלית ובדרך כלל הוא המנהיג שמסוגל לזכות באמון בית הנבחרים. שרי הקבינט מפקחים על משרדי הממשלה ומשיבים לפרלמנט על עבודתם. קנדה מחלקת את תחומי האחריות בין רמות ממשל שונות. הממשלה הפדרלית מטפלת בתחומים כלל-ארציים, הפרובינציות והטריטוריות מנהלות שירותים ציבוריים חשובים רבים, והרשויות העירוניות מפעילות סמכויות שהוענקו להן בחוקי הפרובינציה או הטריטוריה. מפלגות פוליטיות מארגנות מועמדים ומציגות תוכניות מתחרות. מפלגה יכולה להקים ממשלת רוב, או למשול בלי להחזיק ברוב המושבים בבית הנבחרים ולבקש תמיכה ממפלגות אחרות כדי לשרוד בהצבעות אמון ולהעביר חוקים. מפלגות האופוזיציה מטילות ספק בממשלה, בוחנות הצעות ומציעות חלופות. ועדות פרלמנטריות בוחנות הצעות חוק, הוצאות ונושאים ציבוריים, ואילו בתי המשפט מפרשים באופן עצמאי את החוקה וחוקים אחרים. לעמים הילידיים יש ממשלות, זכויות, אמנות וקשרים פוליטיים שאי אפשר לצמצם לפדרליזם רגיל. ההסדרים שלהם שונים בין האומות הראשונות (First Nations), האינואיטים (Inuit) והמטיס (Métis), ועשויים לכלול ממשל עצמי ותהליכים בין אומות. אנשים משפיעים על הפוליטיקה בקנדה באמצעות הצבעה, פנייה לנציגים, הצטרפות למפלגות או לקבוצות קהילתיות, חתימה על עצומות, השתתפות באספות ציבוריות ודיבור בדרכי שלום. מסלולים אלה יוצרים הזדמנויות להשתתפות, אך ההשפעה אינה שווה והשינוי הפוליטי עלול להיות איטי.